מספונטניות ולקיחת סיכונים לזהירות יתר

מכירים את האנשים שלא חושבים רגע ופשוט מקבלים החלטה, אנשים שקופצים על כל מציאה שנוחתת עליהם, בין אם היא מציאותית או לא. הציעו להם לקפוץ לסיני - הם אורזים תיק ונוסעים. מציעים להם להצטרף להצגה או מסיבה - הם מתלבשים ויוצאים. הם לא עוצרים לרגע לחשוב, לשקול או לבדוק ולראות אם הדבר אכן מסתדר להם מול תוכניות אחרות שעשו קודם לכן.

בקצה השני של הסקאלה מצויים אלו שכל החלטה, קטנה או גדולה, שקולה לחציית ים סוף. הם חושבים, בודקים, מבררים, שואלים, מתלבטים - ושוב בודקים. רק אחרי שכל חתיכות הפאזל יושבות היטב במקום, כשהכל ברור ובטוח, הם מקבלים החלטה סופית. הם לא מוכנים לקחת סיכון, קטן עד כמה שיהיה. קשה להם לקבל החלטה, גם אם היא כייפית וקלילה. משהו אצלם במנגנון דורש בדיקה יסודית של כדאיות, אפשרויות ויכולת לוודא שלא קיים סיכון כלשהו שעלול לגרום להם להצטער על ההחלטה שקיבלו.

כפות הידיים מגלות לנו לאיזה סוג טיפוס כל אדם שייך ומה מחזק או מחליש את התכונה הזו. מה בעבר של האדם הוביל אותו להיות זהיר יותר, מחושב, או לחלופין, נוטל סיכונים וחסר דאגה. האם הוא "אמיץ ולא מחוכמה" או "זהיר יתר על המידה".

אבחון בכפות הידיים יכול לעזור לאדם כזה להתוות את דרך ההמשך שלו בחיים, כיצד עליו לפעול ומה ביכולתו לעשות על מנת לשפר את עצמו כאדם ולהתפתח ברמה האישית והבינאישית.

ג'ניפר אניסטון

מבנה כף היד של אניסטון רזה, דבר התואם לגזרה הדקה שלה. גבעת הירח והונוס שלה מלאות וניכר כי כף היד מוארכת, אלמנט שמדבר כי היא פועלת (לפחות על פי הפוטנציאלים שלה) על פי הרגש ולעיתים אף באימפולסיביות. אך עם זאת, האצבעות שלה רזות וגרמיות דבר שיתכן כי מנטרל את החלק הזה בפוטנציאל שלה. מהידיים ניכר כי מדובר בבחורה אינטליגנטית, כריזמטית, עם יכולת הובלה והנעה.

בין שתי כפות הידיים ניכרים שינויים שבאים לידי ביטוי באצבעות. שינויים מעידים על תהליך שעבר האדם. לפעמים תהליך שהיטיב איתו ולפעמים תהליך שהרע את מצבו.

אצל אניסטון האצבע אמנם עדין נמוכה, אך פחות מבעבר. עושה רושם שהיא ישרה יותר. הדבר מלמד כי הצורך שלה בקבלת הרבים פחות חשוב מכפי שהיה בעבר. אין ספק כי הצורך שיאהבו אותה, שהיא תהיה במרכז עדין קיים, אך ניכר כי הוא פחות מהותי עבורה כיום לעומת העבר.

גם האמה שלה התיישרה באופן משמעותי, אלמנט שמדבר שאם בעבר הייתה שחיקה ב"אני העצמי" ולכן היא עשתה את כל מה שמתקבל על הדעת בסביבה, הרי שהיום היא פועלת פחות ממקום של מה שצריך ויותר על פי מה שהיא רוצה ונכון לה. היא מחפשת פחות משענת בסביבה ולא נכנעת עוד לתכתיבים שכלתניים. התנהגות זו מקורה במספר אפשרויות, כאשר את אחת מהן מקובל לראות בקרב ילדים להורים מהגרים. במקרה כזה מדובר בילד שהתבייש בהורים שלו שהיו שונים מהסביבה ולכן הוא ניסה להיות דומה לסביבה ושונה מההורים והבית בו גדל. לכן ילד כזה יגדל כאשר הוא לא מחובר למה שנכון לו אלא למה שמקובל ונדרש מהסביבה. אבל כאמור, ניכר שינוי לטובה בכפות הידיים של אניסטון, דבר שמלמד כי היא באה לידי השלמה לא רק עם הרקע שלה, אלא כי היא גם התגבשה יותר לגבי עצמה ועם מי היא.

אלמנט מחזק לכך הוא כי בעברה אניסטון הרגישה שונה, לא כמו כולם, חריגה ולא שייכת לבית ממנו היא באה. דבר זה אף מחזק את הניתוק של האני הפנימי משאר החלקים ואת תחושת חוסר השייכות. ניכר כי גם במקום זה אניסטון הצליחה לבצע השלמה ותיקון איתו היא חיה יותר בשלום כיום.

עם זאת, ניכר באופן חזק כי היא נשענת על האינטלקט והרציונל בצורה חזקה מאוד (ראו פוסט מה-25.11.09). גם אם הפוטנציאל שלה מדבר על אדם רגיש שמחובר לצרכים ולרצונות שלו, הרי שקבלת החלטות ופעולות לא יתבצעו ללא ניתוח מעמיק ומדוקדק של כל האפשרויות ועם זהירות יתר שאינה משאירה מקום לספונטניות, זרימה וקבלה של דברים בקלות.

שוב, חשוב לציין כי התמונות אינן מאפשרות לראות את הקווים ודבר זה מקשה על ביצוע ניתוח מעמיק ומדוייק וכן כי ישנם אלמנטים חשובים נוספים שלא התייחסתי אליהם מכוון שהם אינטימיים ואישיים מדי. כמו כן קיימים מנגנוני הגנה חדשים שהיא "הרימה" על מנת להתמודד עם מנגנוני הגנה ישנים מהם היא נפטרה וגם על כך ניתן לדון ארוכות.

זעם כעס - אשמה בושה

התקפי זעם, קטנים או גדולים, וכמובן חיצוניים, ניכרים לא פעם בקרב אנשים שונים, בגילאים שונים ומאוכלוסיות דמוגרפיות שונות. אדם זה עובר במהרה ממצב רגוע ושלו למצב בו הוא מתפרץ, צועק, מתעצבן ומגיב מאופן לא צפוי או נעים. לעומת אלו, ישנם אנשים מופנמים או שעל פני השטח נראים רגועים, אך כלפי פנים מוציאים (על עצמם) את תחושת הכעס והזעם ולאחר מכן חשים אשמה ובושה קשה על כך שהם שוב כעסו על עצמם ושפטו את עצמם בחומרה רבה מדי. במעשה זה יש מעיין סירוס עצמי.

אבחון באמצעות כפות הידיים מאפשר לנו לגלות האם האדם מחצין או מפנים את הכעסים וכן להבין מה גורם לחלק מאיתנו לאגור רגשות כל כך שליליים ולנתב אותם כלפי חוץ, אל האנשים הקרובים אלינו, או כלפי פנים, על עצמנו. אחת הסיבות המרכזיות להיווצרות פרמטר זה היא שהאדם הסובל ממנו ספג בילדותו ביקורת קשה. מכוון שמדובר בביקורת שנמשכה שנים רבות, הוא מגיע למצב בו הוא לא מסוגל לקבל עוד ביקורת ולכן הופך להיות ביקורתי בעצמו. בכך הוא למעשה משחזר אל מול החברה חוויות שחווה מול אחד ההורים (בד"כ האב). ככל שהגיל צעיר יותר והביקורת חריפה יותר כך רמת החומרה תהיה גבוהה יותר.

אדם זה נע בין שני קצוות: זעם וכעס ואשמה ובושה. כמובן שכאשר מדובר בכעס שמופנה כלפי פנים הרי שהאדם ימצא ברמות מתח גבוהות מאוד שאינן מוצאות פורקן, דבר שמוביל לעיתים למחלות פסיכוסומאטיות. גם אלו שמוציאים את הכעס והזעם כלפי חוץ לא פעם מחבלים (שלא בכוונה) ביחסים עם חברים קרובים, בני ובנות זוג, משפחה, קולגות ועוד. זהו דבר שקשה מאוד לשלוט בו.

במקרים כאלו מומלץ לעבור תהליך התפתחותי שיאפשר את פריקת המתחים ומעל לכל יאפשר להבין מדוע האדם מתנהג כפי שהוא מתנהג ומה ההשלכות של התנהגות זו.

ג'רארד באטלר

איזה שחקן מדהים. גבר בכל רמ"ח אבריו (גם כשהוא לובש חצאית קלטית). האמנם?!!

כפות הידיים של השחקן ג'רארד באטלר מעידות כי חייו מנחים אותו והוא פועל באופן כללי על פי הפוטנציאלים המולדים שלו (לעומתו ישנם אנשים שחיים על פי חוויות שמעצבות אותם ולא על פי הפוטנציאלים). יש לו יד מרובעת שמעידה על צורך בסדר וארגון, קבלת החלטות בצורה רציונלית ושקולה, כך שהוא מונע פחות משיקולים רגשיים - מאפיין שהוא ללא ספק גברי. בנוסף, באטלר אינו אדם שלוקח סיכונים, מאפיינת אותו זהירות יתר, הוא שקול מאוד ובוחן כל החלטה לעומק. דבר זה מתחבר עם הצורך שלו בסדר וארגון. עם זאת עור גב היד שלו חלק, כלומר אינו שעיר או מכוסה בכתמים וניתן לראות את הורידים שלו ולפיכך מדובר במוטיב נשי שמדבר על יכולת קליטה חושית גבוהה של הסביבה. אבל האם אלמנט זה בא לידי מימוש בפועל או שמא ישנם פרמטרים שמלמדים אותנו כי הוא הכהה את האלמנט הזה?

כשמסתכלים על כפות הידיים של באטלר ניתן לדבר על אדם בעל צורך בקצב ותנועה, עם פוטנציאל לפעול על פי האינסטינקטים. עם זאת יש לסייג דברים אלו מכוון שכמו מערביים רבים השכל, ההיגיון והידע הם שמנחים את פעולותיו והחלטותיו. גם כאן, כמו אצל מייקל ג'קסון (פוסט מינואר 2010) וכן כשכתבתי אודות אינטלקטואליזציה ורציונליזציה (נובמבר 2009 - אין כפות ידיים זהות) מדובר באדם שלא בהכרח מתחבר למה שהוא מרגיש וחש אלא באדם שפועל ומונע מתוך שכלתנות, הגיון, אדם שיכול לפעול בצורה קרה ומחושבת, שמבוססת על עובדות ולאו דווקא על תחושות בטן, אינטואיציות או רצונות אותנטיים.

בנוסף ניכר כי באטלר עסוק בלהיות עסוק. כלומר, הוא כל הזמן עושה, פועל, הולך, חוזר ולא ימצא לרגע לבד ובשקט עם עצמו. מסיבה כלשהי הוא לא מתעמת עם משהו שקרה בעברו למרות שהוא מודע לאותה טראומה או מקרה. הוא בוחר שלא להתעסק עם הנושא על ידי כך שהוא יוצר לעצמו סביבה ותנאים בהם הוא עסוק כל הזמן, דבר שמגן עליו מלאבד שליטה (שכן אם יוותר לו זמן לעצמו יאלץ להתמודד עם אותה טראומה או מקרה). במובן זה הוא למעשה מתנתק ממה שיחודי לו ומכוון את הפוקוס שלו על הסביבה וכך היא זו שקובעת את מהותו, כלומר, הוא יתחבר לאמירה כי הוא זורם עם החיים, אם כי הוא גם מאפשר להם להוביל אותו.

ניכר כי באטלר ,גם בבית בו גדל, חש לא שייך ולא כמו כולם, אולי אפילו הרגיש חריג בבית. כמו כן עושה רושם שעם חשיפתו לקהל ולעדת מעריצים גדולה הוא מפתח מצב חרדתי מקהל ולא תמיד יודע איך לתפקד נוכח ההערצה והמצלמות שרודפות אחריו יום וליל, אלמנט שמעניין יהיה לראות כיצד הוא מתפתח בשנים הקרובות.

כמו כן ניתן לדון אודות טיב מערכות היחסים שהוא מנהל (ורבות מהן מופיעות במדיה) והן קשורות קשר ישיר ליחסים עם אימו עוד משנות חייו הראשונות, אך היריעה קצרה מלהרחיב. כמו כן עלינו לזכור כי אי הימצאותו של הדפס של כפות הידיים שלו, מידע חשוב ביותר, אינו מאפשר קבלת אבחון שלם ומקיף אודות באטלר.