למה אבחון ביומטרי עכשיו?

האבחון הביומטרי מסייע לכל ה-cluelessim למינהם. האבחון מיועד לאנשים שאיבדו את הדרך, שנמצאים בפרשת דרכים, שרוצים להבין ולהכיר את עצמם ואת המנגנונים הפנימיים שמפעילים אותם יותר לעומק, אנשים שמחפשים תשובות לגבי מה הם אמורים לעשות מקצועית, זוגית, אישית, אנשים שמרגישים תקועים מבחינה רגשית, מקצועית או נפשית וכן הלאה.

כל אדם שמעוניין להגיע לטיפול פסיכולוגי כדאי שיגיע ראשית לאבחון ביומטרי. האבחון הביומטרי משרטט כמעט מרגע הלידה את החוויות המשמעותיות ביותר שהתרחשו בחייו של הפרט בעיצוב אישיותו. למעשה האבחון מרכיב תמונה כוללת ושלמה שבה מוצגים הפוטנציאלים המולדים, מערך הכוחות הפנימיים והחיצוניים, זיהוי חוויות מעצבות, קשיים רגשיים, קשיים התנהגותיים, קשיים מוטוריים קואורדינטיביים, רגישויות יתר, קשיי קשב וריכוז (ADD, ADHD), קשיי תקשורת, רמת הדימוי והביטחון העצמי, חרדות ועוד ועוד.

אבחון שכזה טרום הגעה לטיפול פסיכולוגי יכול לחסוך למטופל זמן וכסף רב, כמו גם להבטיח שהטיפול יותאם לצרכיו האמיתיים - המודעים והתת-מודעים. רובינו מספרים סיפורים על פי תפיסתנו האישית אך לא מודעים למה שבאמת מתחולל בתוכנו. האבחון הביומטרי מאפשר לעקוף את המכשול הזה. הוא מציג בצורה ברורה ואובייקטיבית את האדם כפי שהוא, ללא כחל ושרק. מלבד כפות הידיים המאבחן לא צריך לראות או לשמוע דבר ולכן גם לא יהיו אלמנטים שעלולים להטות את האבחון. לפיכך האבחון נקי מהשפעות חיצוניות, סיפורים ותפיסות סובייקטיביות של המאובחן, מצבי רוח, סגירות או כל אלמנט אחר שעלול להשפיע עליו.

כמובן שהאבחון מספק למאובחן המלצות על הטיפול המתאים ביותר, טיפול שאכן יעזור לו לפרוץ דרך ולבצע שינוי משמעותי בחיים. חלק אכן זקוקים לטיפול פסיכולוגי, אחרים לטיפול גוף נפש או כל טיפול אחר בעוד ישנם אנשים שמצויים על דרך המלך ולמעשה צריכים להמשיך לפעול כפי שהם פועלים.

ד"ר ארנולד הולצמן - מפתח השיטה

ד”ר ארנולד הולצמן, פסיכולוג קליני, הוא מפתח ומייסד שיטת האבחון הביומטרי באמצעות כפות הידיים (או שיטת הכירולוגיה הפסיכו דיאגנוסטית). פיתוח השיטה נערך זה כ-40 שנים וממשיך על ידי ד”ר הולצמן ותלמידיו עד עצם היום הזה. שיטת האבחון נגזרת ממדע הדרמטוגליפיקה (תורת כתב העור) תחום ברפואה הגנטית המאתר ומזהה עשרות קשיים פסיכולוגיים על פי מרקם העור המצוי בכפות הידיים והרגליים. במקור השימוש בענף הדרמטוגליפיקה הוגבל לרפואה בלבד אך ד"ר הולצמן החל ליישם אותו גם בתחום הפסיכולוגיה ומדעי ההתנהגות, תחום ההתמחות שלו.

ד”ר הולצמן הוא בוגר קולג' סר ג'ורג' וויליאמס (כיום אוניברסיטת קונקורדיה) ואוניברסיטת קולומביה פאסיפיק שבקנדה.
עבודת המחקר שלו (1988) "מורפולוגיה (תורת הצורות), דרמטוגליפיקה (תורת כתב העור) וההרכב הכללי של כפות הידיים כהתייחסות מקיפה למבנה דינמיקת האישיות וההתנהגות" כללה מחקר מקיף שנערך בשיתוף עם מחלקת הקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן ובשיתוף עם בית החולים הפסיכיאטרי נס ציונה. מטרת המחקר הייתה לבדוק את אמינות האבחון הביומטרי בכפות הידיים ואכן תוצאות המחקר היו מרחיקות לכת. השיטה נמצאה כאמינה ביותר באבחון בעיות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות באמצעות בחינת סימנים בצורת כף היד ובמרקם העור שלה. למעשה המחקר גילה כי שיטת האבחון של ד”ר הולצמן הינה מהימנה במעל ל-82%. נכון להיום לא קיים כל אבחון פסיכולוגי מסורתי שמגיע לרמת דיוק שכזו.
בשנת 1989 המכון להתפתחות הילד והיחידה לנוירולוגיה פדיאטרית במרכז הרפואי תל-אביב בדק את השיטה. ממצאיו של המחקר הראשון אוששו בפעם השנייה ברמת מהיימנות שלא ירדה מהראשונה. המכון פרסם את ממצאיו בכנס מדעי של המכונים להתפתחות הילד.

אין ספק כי מחקרים אלו מוכיחים את מידת דיוקה של שיטת האבחון שפיתח ד”ר הולצמן והיא משמשת אלפי מאובחנים עד עצם היום הזה.

ד”ר ארנולד הולצמן חיבר ספרים מקצועיים בתחום האבחון הביומטרי:

* Applied Handreading

* The Illustrated Textbook of Psychodiagnostic Chirology in Analysis and Therapy

ובימים אלו הוא שוקד על כתיבת ספר בתחום גידול ילדים המתבסס על שיטת האבחון הביומטרי.

וכן הוא ספר מרתק בתחום הסיפורת:

* The Wrestler from Montrael – Prophecy for a Separate man

במהלך השנים ד”ר הולצמן פיתח ארבעה סוגי הכלאות של ורדים המוכרים על ידי הארגון הורדים הבינלאומי. הוא ממשיך לטפח את גינת ביתו ביהוד שם הוא חי עם אשתו אסתר.

כיום ד”ר הולצמן מכהן כיו"ר העמותה הישראלית לכירולוגיה פסיכו דיאגנוסטית ונחשב למרצה מבוקש בכנסים העוסקים בתחום הביומטריה ההתנהגותית והרפואית ברחבי העולם.

קושי בקבלת החלטות

בתמונה משמאל ניכר כי הפרק העליון של האמה (האצבע האמצעית) מכופף לכיוון הקמיצה (ראו סימון בירוק שמצביע על ההטיה). הפרמטר מלמד אותנו כי לאדם זה יש קושי בקבלת החלטות. הדבר בא לידי ביטוי בכך שלפני קבלת החלטה האדם מתלבט ומתחבט קשות. הוא שוקל את האפשרויות בוחן ובודק ולא בטוח מה תהיה ההחלטה הנכונה ביותר עבורו. ולא מדובר רק בקבלת החלטות גורליות כמו מציאת עבודה חדשה או רכישת בית, אלא גם בהחלטות פשוטות כמו איזה בגד ללבוש, באיזה סרט לבחור, האם מתחשק לו לצאת מהבית או להישאר וכן הלאה. לעיתים, גם לאחר קבלת החלטה, האדם לא ירגיש שלם איתה בכל מאת האחוזים ויתלבט שוב ושוב האם קיבל את ההחלטה הנכונה.

האטיולוגיה (כלומר, החוויה מהילדות שהילד חווה ואותה הוא משחזר בחייו הבוגרים) מקורה באחת משתי חוויות שחווה מול ההורים. הראשונה, הילד גדל בסביבה בה שני ההורים היו שונים זה מזה. למשל, הורה אחד התנהג ופעל על פי רגש, חום, אמפתיה, תחושה ומגע בעוד ההורה השני היה שכלתן, הגיוני, מחושב ותמיד עשה את מה שצריך ונכון לעשות, כלומר, שיקולים רגשיים לא היו כלולים בעשייה שלו.

מכוון שילדים רואים בהורים שלהם דמויות אידיליות (מושלמות וכמודל לחיקוי) הם מנסים להידמות להם, כלומר לחקות אותם. אבל מה עושה ילד במקרה כזה בו שני הוריו שונים באופן מהותי זה מזה? הוא נותר מבולבל ואינו יודע איזו אישיות לחקות (או לאיזו אישיות להיות נאמן). ולכן כשהוא גדל הוא משחזר את הקושי הזה בקבלת החלטות - קושי בלבחור את "הצד" או ההחלטה הנכונה עבורו.

האטיולוגיה השנייה שנחשבת לקשה לא פחות ומסבירה מדוע האדם לא שלם עם ההחלטה שקיבל, הינה מצב בו האידיאלים והתפיסות של הילד היו שונים באופן מהותי מאלו של הוריו. למשל, הילד הקטן חוזר מבית הספר ורואה גור חתולים פצוע זרוק ליד הכביש. הוא אוסף ומביא אותו הביתה. הוא רוצה להאכיל ולטפל בו עד שיוכל להסתדר בכוחות עצמו אבל מגלה מצד הוריו התנגדות נחרצת. הילד הקטן מאמין בכל ליבו שיש לעזור ליצור חסר הישע אבל ההורים מפחדים ממחלות ופרעושים שיכנסו הביתה ובכלל מטיפול בבעל חיים.

במקרה כזה הערכים של הילד מנוגדים לאלו של הוריו והרי ילד רואה בהוריו דמויות אידיליות. לפיכך, כיצד הוא אמור להרגיש כשהוא למעשה "יוצא" כנגד הוריו שהם הדמויות המושלמות בעיניו? איך הוא אמור לחוש במצב בו הוא מאמין בערכים השונים בתכלית מאלו להם מאמינים הוריו? מן הסתם הוא מרגיש מבולבל. לכשיגדל, כשיקבל החלטה לעזור לחיה נטושה הוא לעולם לא יהיה שלם איתה. אם הוא החליט לעזור, מחד הוא ירגיש טוב שהוא מציל יצור חסר אונים ומאידך הוא יחשוש שהוא עושה טעות מאותן סיבות שנתנו לו הוריו כשהיה קטן או שימצא הסברים אחרים שתומכים בכך. אם הוא יחליט שלא לעזור לחיה, מחד הוא ירגיש רגשי אשם שכן הוא לא פעל על פי המצפון והערכים שלו, מאידך הוא ירגיש שהוא עשה את הדבר הנכון עבורו שכן הוא פעל על פי הערכים והאמונות שרכש והכיר בבית.

זו היא גם הסיבה שהפרמטר הזה נקרא "נאמנויות חצויות", מכוון שהאדם לא יודע באיזה צד לבחור, איזו החלטה לקבל או במקרה בו כבר קיבל את ההחלטה - האם קיבל את ההחלטה הנכונה ביותר.

כמובן שישנם פרמטרים נוספים שנראה בכפות הידיים שיכולים לחזק או להחליש את הקושי בקבלת החלטות ולכן תמיד יש לזכור כי גם במקרה שראיתם את הפרמטר הזה אצל אדם כלשהו או על עצמכם - כל מקרה הוא לגופו ויתכן שישנם אלמנטים שמחלישים או מחזקים אותו.

אין כפות ידיים זהות

בכל כף יד יש כמה עשרות פרמטרים. חלקם מולדים וחלקם נרכשים. על פי שיטת האבחון הביומטרי בכפות הידיים שפיתח דר' ארנולד הולצמן יש מעל למאתיים פרמטרים ומדי פעם מתגלים פרמטרים חדשים.

במהלך האבחון לא מתייחסים לכל פרמטר בנפרד אלא משלבים אותו עם פרמטרים אחרים שמחזקים ותומכים בו או מחלישים אותו. למשל, יש אנשים שנולדו עם אינטואיציות מאוד חזקות אותן הם מביאים לידי ביטוי באופן מלא. הם קולטים ניואנסים קטנים, בין אם בשפת הגוף, באינטונציה, במבט עיניים. זה בא להם באופן טבעי והם יודעים איך להפיק מזה את המיטב. הדבר מלמד כי ישנם עוד פרמטרים שמאפשרים לו להביא את הפן הזה באישיות לידי ביטוי.

לעומתם יש אנשים שגם נולדו עם אינטואיציות מאוד חזקות אבל החוויות שהם חוו הובילו אותם לפתח מנגנון הגנה (אחד מיני רבים) שנקרא "אינטלקטואליזציה- רציונליזציה" (ראו תמונה - מותניים בבסיס האמה והקמיצה - מסומן בירוק) שלא מאפשר להם להתחבר למה שהם חשים וקולטים באותו רגע אלא הם מתחברים דווקא להסבר השכלתני, הגיוני, קר ומחושב שמגובה בידע מוכח, אותו הם רכשו משך השנים ובו הם עושים שימוש ועליו הם מסתמכים לכל החלטה ועניין. הם חשים משהו עמום, אבל לא יודעים להסביר אותו או לעשות בו שימוש שיעזור להם. הם לא מאמינים או מכירים ביכולת הזו שלהם לקלוט ולחוש דברים באינטואיציה. לפיכך, במקום לשלב בין האינטואיציה ליכולת הניתוח הגבוהה, הם פועלים רק על פי ההיגיון הקר ולא נותנים ביטוי לרגשות ולתחושות.

חשוב להבין כי מנגנוני הגנה נוצרו במהלך החיים שלנו במטרה להגן עלינו שכן כילדים אין לנו את הכלים להתמודד עם מה שהחיים מזמנים לנו. ילדים שחווים חסר כלשהו מצד ההורים (וכולנו חווים בחסר כלשהו) יפתחו מנגנוני הגנה שונים. האבחון מעלה למודע את מנגנוני ההגנה וכיצד הם למעשה הופכים, בחיינו הבוגרים, לחרב פפיות.

חשוב לציין כי האבחון לא בא להאשים את ההורים. הם עשו את מה שהם ידעו לעשות בצורה הטובה והנכונה ביותר באותו זמן. הם עצמם הגיעו עם תכנים דומים או אחרים מהבית שגרמו להם להתנהל ולהתנהג כפי שהתנהגו ולכן האבחון לעולם אינו שופט את ההורים או דן אותם לחובה. האבחון כן בא להסביר למאובחן כיצד הוא חווה את ההורים, בצורה סובייקטיבית, וכיצד חוויות אלו משפיעות עליו עד עצם היום הזה ומנהלות אותו.

האבחון כן בא להאיר את עייני המאובחן ולהראות לו את התמונה הגדולה - המודעת והלא מודעת, המנגנונים שמפעילים ומניעים אותו, כיצד הוא חווה מצבים מסויימים, מגיב ומתנהל בהם, באילו פעולות הוא נוקט (כאשר גם קיפאון נחשב לסוג של פעולה), כיצד הוא מרגיש בסיטואציות מסויימות וכן הלאה. האבחון ממפה את המצב הרגשי, נפשי, פיסי ומספק המלצות להמשך הדרך - מה ניתן לעשות על מנת לשפר את החיים כפי שהם עכשיו.